טאי צ’י צ’ואן

 

טאי צ’י צ’ואן הינה אמנות לחימה ותנועה שנולדה בסין ככל הנראה לפני מאות שנים. לא רבות ידוע על נסיבות היווצרה, כיוון שהידע שהצטבר במשך השנים נשמר כסוד לאורך זמן רב. הסברה המקובלת היא כי ראשיתה כטכניקת לחימה אחת מני רבות שהתפתחו באותה תקופה, בעיקר במנזר שאולין, בו תרגלו הנזירים קונג פו קשה למטרות הגנה, והיא קיבלה את אופיה המיוחד על-ידי התאמתה מאוחר יותר לעקרונות הפילוסופיה הדאואיסטית. זו פרחה בסין באותה תקופה, לצד קונפוציוניזם ובודהיזם והשפעתה ניכרה בתחומים שונים.

מתוך הפן הלחימתי צמח הפן התנועתי ובמהלך השנים עבר הדגש מלחימה לתנועה. בבסיס הטאי צ’י נמצאת תבנית (קאטה), המורכבת משרשרת ארוכה של תנועות (לחימתיות באופיין) איטיות, שקטות ורגועות, משוחררות וזורמות ברצף, המתבצעות תוך מודעות ותוך שמירה על עקרונות שונים כיציבה, שחרור, נשימה עמוקה וטבעית, השתרשות, סינכרוניזציה – תאום תנועות האיברים המשתתפים בתנועה, מודעות וריכוז – הן בתנועה החיצונית והן פנימה.

“מכפות הרגליים                                                                                              

אל הרגליים

אל המותניים

הכל נושם ומושלם באחד”. (טאי צ’י צ’ואן ג’ינג /ד. מיכאלי)

לחץ לרשימת 99 התנועות בקאטת הטאי צ’י צ’ואן הנלמדת במרכז לאומנויות מסורתיות.

המונח “טאי צ’י” משמעו: “הציר העילאי”, או “הדרך הקוטבית האין-סופית” והוא מתייחס למושגים הדאואיסטיים “ין” ו”יאנג”. הדאואיזם תופס את היקום כבעל סדר קיים, המתנהל מעצמו על-פי חוקיות קבועה, ללא ישות עליונה מפקחת – “רשת ללא טווה”. כל תופעה בטבע – והאדם בתוכה – היא חלק מסדר זה, מ”הדרך”, ה”דאו”. איזון והרמוניה ביקום נמצאים בבסיס מהותו של הדאואיזם והם נשמרים באמצעות דינמיקה בלתי פוסקת בין שני כוחות מנוגדים המשלימים זה את זה ואשר קיום האחד מותנה ומושפע מקיום השני – ין ויאנג. במושג טאי צ’י הכוונה הינה: האיחוד בין שני כוחות אלה, או: הדרך האולטימטיבית של הין והיאנג. “טאי צ’י צ’ואן” משמעו: אגרוף הציר העילאי, כלומר, לחימה על פי עקרונות הין והיאנג.

“מוחלט עילאי

יש מאין נצחי

הורה נוכחות והיעדר

בתנועה מתבדל

בדומם הוא ניתך”. (טאי צ’י צ’ואן ג’ינג /ד. מיכאלי)

 

הפן הבריאותי, שעם השנים התווסף ללחימה, התפתח מתוך תרגול צ’י קונג, שהיה נפוץ בסין כבר בעת העתיקה. קאטת טאי צ’י מתפקדת כמונעת מחלות וליקויים בהיותה כלי לטיפול עצמי אקטיבי, פיזי ונפשי, וככזו היא קשורה קשר אמיץ לרפואה הסינית, נשענת על עקרונותיה ולמעשה מהווה ענף שלה. תרגול טאי צ’י עובד ישירות על המרידיאנים (ערוצי אנרגיית החיים – “צ’י וג’ינג“) ועל האיברים הפנימיים, פותח חסימות שנוצרו בם, מאפשר לצ’י לזרום בחופשיות ומשפר את איכותו. למרות שתנועות הטאי צ’י לקוחות מתוך טכניקות לחימה, צורת התנועה והעקרונות עימם עובדים לקוחים מתוך הרפואה. מתרגל טאי-צ’י מגיע לתוצאות שוות אליהן ניתן היה להגיע באמצעות טיפולי דיקור, שיאצו או טווינא. דרכו של הטאי צ’י היא לאזן בין הין לבין היאנג דרך שינויים באיברים תוך כדי תנועה.

 

כאמנות לחימה משתייך טאי צ’י צ’ואן, לצד שינג אי צ’ואן ופה קואה ג’אנג, לקטגוריה של אמנויות לחימה סיניות פנימיות-רכות (Wu-Shu). אמנויות אלה מפתחות שימוש ושליטה באנרגיה פנימית בגוף, ותרגול הכולל עקרונות כמו גוף משוחרר, יציבה תקינה, נשימת בטן, תחושת מרכז, ועוד. טאי צ’י צ’ואן מושתת על העיקרון לפיו הרך גובר על הקשה ועושה שימוש בטכניקות כגון השלמת תנועת היריב, שנתפס למעשה כבן-זוג וכשותף לדרך, ונטרול התקפתו.

“כשהיריב חזק אני רך

זה נקרא לאפשר

עוקב את היריב הוא מזדקר

זה נקרא דבקות”. (טאי צ’י צ’ואן ג’ינג /ד. מיכאלי)