• שינג אי צ’ואן ידיים ריקות

    “שינג אי צ’ואן” (Hsing-I Chuan) היא אומנות לחימה פנימית-רכה, בה התרגול הוא לינארי, כלומר, מתבצע לאורך קווים ישרים. פירוש המושג: “שינג” = צורה, תבנית; “אי” = כוונה. “שינג אי”: הכוונה מוליכה את התבנית, את התנועה. “שינג אי צ’ואן”: לחימה של צורה וכוונה. כתרגול בסיסי בשינג אי משמש ה”צאן צ’ואן”, עמידת עמוד.

    מבחינה הסטורית, יש המייחסים את המצאת שינג אי צ’ואן לגנרל המפורסם יואה-פיי (שנתפס על-ידי הסינים כ”איש המעלות השלם”) מתקופת שושלת סונג (מאות 10-13). אולם עדויות אמינות יותר לקיום שינג אי הן מהמאה ה-17, עם קישורו  לג’י ג’י-קה, אמן לחימה שנודע בלחימת חנית ושכיום נחשב על-ידי מומחים למייסד האומנות. מבין שלוש האמנויות הפנימיות-רכות, הוא נחשב לקדום ביותר. בנקודה מסויימת בהסטוריה הוא התפצל לשלושה זרמים מרכזיים: סגנון שאנשי; סגנון חה-נאן; סגנון חה-ביי. כיום נהוג לחלק את השינג אי לשני סגנונות עיקריים: סגנון חמשת האלמנטים וסגנון עשר (או שתים-עשרה) החיות.

    בבסיס הסגנון הראשון קיימות חמש קאטות (תבניות תנועה), בהתאמה עם “חמשת האלמנטים” מתוך תורת הקוסמולוגיה הסינית, בהן נעים לאורך קו ישר ומבצעים תנועה בודדת קבועה פעם לימין ופעם לשמאל. בסיומו של הקו מסתובבים לאחור בדרך מסויימת וממשיכים לבצע את אותה תנועה. בנוסף, קיימות קאטות לינאריות המשלבות את כל חמשת האלמנטים הבסיסיים עם תנועות נוספות. בסגנון זה הקאטות מתורגלות לפי כיוון האנרגייה:

    • פי צ’ואן = אגרוף מבקע: כוח מלמעלה למטה. נקשר לאלמנט מתכת.
    • פנג צ’ואן = אגרוף מרסק: כוח קדימה ואחורה. נקשר לאלמנט עץ.
    • צואן צ’ואן = אגרוף קודח: כוח מלמטה למעלה. נקשר לאלמנט מים.
    • פאו צ’ואן = אגרוף מפוצץ: כוח מבפנים החוצה. נקשר לאלמנט אש.
    • הנג צ’ואן = אגרוף צולב: כוח מהחוץ פנימה. נקשר לאלמנט אדמה.

    כמו כן קיימות קאטות של עשר (או יותר) החיות, כאשר כל אחת מהן מאופיינת על-ידי איכות של חיה מסויימת, ברוח אופן הלחימה שלה: דרקון, טיגריס, קוף, סוס, תרנגול, נץ, נחש, דוב, עיט וסנונית. ישנן שיטות בהן נוספו חיות אחרות, כמו ה”טאי” (צפור מיתולוגית).

    תרגול שינג אי הינו מהיר ומעט אגרסיבי במהותו (איכות תנועה ינגית). תנועת המתרגל/לוחם נראית קטנה וחסכונית מאוד באנרגייה, הגוף עובד כיחידה אחת, תוך ניצול מדוייק של זוויות התקפה ותוך הוצאת כוח רב ממרחקים קצרים, ללא תנופה. ישנה הלימה בין הצורה והכוונה, כאשר הצורה החיצונית משקפת את הכוונה הפנימית. בלחימה מכוונת התקפה אל מרכז הגוף של היריב. בניגוד לאסטרטגיות הלחימה של טאי צ’י ושל פה קואה, זו של שינג אי מכוונת ליצירת מגע ולהתקפה, ולאו דווקא להתחמקות.

    בתרגול שינג אי, למרות אופיו היאנגי, מיושמים אותם עקרונות תנועה עימם עובדים בתרגול טאי צ’י, כמו שחרור הגוף, יציבה, נשימה, מרכז. גם בשינג אי התנועות השונות מתייחסות למרידיאנים ולאיברי הגוף השונים הקשורים אליהם – ה”פי צ’ואן” עובד על הריאות, ה”פנג צ’ואן” על הכבד, וכך הלאה – כך, גם אמנות זו מתבססת על עקרונות הרפואה הסינית.

    בנוסף לתועלת הבריאותית שניתן להפיק מתרגול שינג אי, בהיותו אומנות ששמה דגש על חתירה קדימה, על חדות ועל התמקדות במטרה שנמצאת לפנים, יש בו כדי להשפיע נפשית על המתרגל אותה בכיוונים של התמקדות במטרה ושל יכולת לקבל החלטות. עובדת היות תרגול שינג אי בעל אלמנטים מנטליים, נפשיים ומדיטטיביים ניכרים, בנוסף על זה הפיזי, הוא מתאים יותר לבוגרים מסוף שנות השלושים שלהם ומעלה.

    מתאים לבוגרים משנות השלושים ומעלה