חץ וקשת

שורשיה של הקשתות המסורתית נטועים הן בקשתות הלחימתית והן בלימוד ובתרגול צ’אן, המוכר יותר בעולם בגלגולו היפני כ-זן. החיבור של הקשתות אל הזן התרחש, למעשה, כתוצאה מירידת קרנה של הקשת ככלי נשק מועדף בשדה הקרב. הצ’אן (זן) מהווה חלק מהותי בכל אומנויות הלחימה הקלאסיות המסורתיות, הסיניות והיפניות.

עקרון בסיסי בלימוד קשתות הוא “רוח, קשת וגוף כאחד”. אותו עקרון קיים בטאי-צ’י צ’ואן, באיאיידו ובאייקידו (הקשת – בדומה לתנועה – כאמצעי). עקרון נוסף אומר, שפגיעה במטרה שממול היא נטולת חשיבות. הכוונה בתרגול היא להסיט את מרכז הכובד מפגיעה במטרה אל עבר תהליך נכון ומאוזן שבסופו, וכחלק ממנו, מתרחשת ירייה.השאיפה היא לפתח מודעות דרך התרגול, באמצעות שימוש בקשת ובחץ ככלים, למה שקורה כאן ועכשיו ולאמן את התודעה עד לשלב בו הכמיהה לפגוע במטרה מתפוגגת. בהתאמה עם זן, המלא סתירות, הפגיעה במטרה תהיה אפשרית רק אם היא תנוטרל מהרצון לפגוע. ההנחה היא שתרגול זה יחשוף אמת פנימית, תהליך שהינו הכרחי בהתפתחות אישית.

“אחת התכונות המהותיות ביותר של הירייה בקשת…, שאין היא משרתת כל תכלית ואינה מיועדת אפילו לגרימת הנאה אסטתית, אלא להכשרת התודעה להיות במגע עם המציאות הקיימת. על כן אין יורים בקשת כדי לקלוע למטרה, ואין מניפים חרב כדי להביס את היריב…אדם חייב להתעלות על הטכניקה, עד שיכולתו תהיה ‘אמנות ללא אמנות’ הצומחת מן הלא-מודע. בהקשר של הירייה בקשת פירוש הדבר, שהיורה והמטרה אינם נפרדים עוד. הם ישות אחת.” (ד.ט. סוזוקי, בהקדמה לספרו של א. הריגל: זן באמנות הקשת).
לימוד הקשתות במרכז לאומנויות מסורתיות מאפשר לתלמיד דרך הירי בקשת לגעת בנושאים הקשורים בעקרונות המתוארים למעלה תוך אימון בשחרור, יציבה, נשימה, ומדיטציה ובכך להבין יותר טוב את את המטרות בחייו . בקרב תלמידים ותיקים ומורים לאומנויות לחימה קלסיות כמו איאיידו, קראטה, קנדו וטאי צ’י נפוץ השימוש בדימויים מעולם הירי בקשת במטרה להעמיק באומנות בה הם עוסקים, במטרה להעביר לתלמידיהם רעיונות שעומדים בבסיס האומנויות בהן הם עוסקים בצורה מזוקקת וממוקדת יותר.

“אגור עוצמה כמו דריכה של קשת שחרר כוח כשחרור של חץ”.

(טאי צ’י צ’ואן, הכתבים הקלאסיים. תרגם וערך דוד מיכאלי)