• רפואה סינית וטאי-צ’י

    עקרונות הרפואה הסינית

    הרפואה הסינית בבסיסה רואה את גוף האדם כחלק בלתי נפרד מהיקום, וכמו כל התופעות ביקום על הגוף להיות בתיאום ובהרמוניה עם חוקי הטבע ועם השינויים הבלתי פוסקים בו. הגישה הטיפולית בה היא הוליסטית: היא מתייחסת אל הגוף כאל יחידה אחת בה כל חלקיה קשורים ומשפיעים האחד על השני. ככזו, ובהיותה בעיקרה רפואה מונעת, אין בה התמחויות והתמקדויות בסוגי מחלות או באיברים מסויימים. טיפולו של הרופא הסיני יתייחס לאורח החיים היומיומי של המטופל: לתזונה שלו, לפעילותו הפיזית (טאי-צ’י, צ’י קונג), לשעות השינה שלו, למצבו הריגשי ועוד. הבסיס הוא לשמור על אורח חיים מאוזן לכל אורך השנה ולא לטפל רק במקרה של מחלה.

    מושג מפתח בדאואיזם בכלל וברפואה הסינית בפרט הוא “שלושת האוצרות”:

      • שן (Shen) – נפש, נשמה. ברפואה הוא מבטא את האישיות, את תפקודי המוח ואת האספקט הפיזיולוגי של מערכת העצבים.
      • צ’י (Chi, Qi) – אנרגיה, אנרגיית/כוח חיים, אוויר, נשימה. הוא החומר שנמצא בכל וממנו עשוי הכל, הוא מאפשר החיים והכוח המניע בכל התהליכים.
      • ג’ינג (Jing) – הוא אלמנט החומר, תמצית הפוטנציאל האנרגטי שנמצא בכל אדם עם היוולדו.

    הרפואה הסינית רואה את הגוף כבנוי הן ממערכת גלויה לעין של איברים חיצוניים ופנימיים שדרכם עוברים כלי דם, והן ממערכת בלתי נראית של מרידיאנים – רשת של 14 תעלות ראשיות, החוצות את הגוף לאורכו ולרוחבו ובהן זורם הצ’י בדרכו אל איברי הגוף. המרידיאנים יוצרים חיבור וקשר בין האיברים השונים ויחסי גומלין בינהם, לאורכם מפוזרות נקודות דיקור ומכל מרידיאן עיקרי יוצאות הסתעפויות אל עומק הגוף. חסימות לאורך המרידיאנים תגרומנה לזרימה בלתי תקינה של הצ’י (“צ’י סטגנטי”) ומכאן לתקלות ולמחלות, עליהן ניתן להתגבר על-ידי מניפולציה של הצ’י בנקודות הדיקור, אם על-ידי דיקור ממש (אקופונקטורה), ואם על-ידי לחיצות בנקודות הדיקור (בסין – טווינא; ביפן – שיאצו).

    שני מושגים נוספים מן הדאואיזם קיימים ברפואה הסינית: ין ויאנג (Yin-Yang); וחמשת האלמנטים. איברי הגוף החיצוניים והפנימיים, כמו גם מגוון הפעולות הפיזיולוגיות, נחלקים לקטגוריות הקשורות לשני מושגים אלו. באותו אופן, גם התקלות שקורות בגוף, או המחלות, הן פועל יוצא של הדינמיקה בין הין ליאנג או בין חמשת האלמנטים, או של שתי הקטגוריות גם יחד.

    עקרון ין-יאנג ברפואה תופס מחלה כחוסר איזון בין ין לבין יאנג, כאשר ין מציין חוסר בצ’י ויאנג מציין עודף בצ’י. במצב של חוסר צ’י הגוף יהיה רפוי, בעל טמפרטורה נמוכה, מרוקן וחיוור. במצב של עודף צ’י טמפרטורת הגוף תהא גבוהה, הגוף יהיה נוקשה ומתוח והפנים סמוקות. כאשר הגוף כולו או איבר מסויים בו הוא במצב של ין, כלומר בחוסר צ’י, הטיפול יהיה יאנגי במהותו (לחיצות שיאצו או טווינא, סוגי מזון יאנגיים). כאשר הגוף כולו או איבר מסויים בו הוא במצב של יאנג, כלומר, בעודף צ’י, יהיה הטיפול בו ייני במהותו (דיקור, סוגי מזון ייניים). בין היין ליאנג ישנה גם חלוקה תפקודית, כאשר אחסון ואחזקת הצ’י הם תפקודים ייניים, ותנועות הצ’י (כמו נשימה, תחושות, שרירים, עצבים וכד’) הם תפקודים יאנגיים.

    בעקרון חמשת האלמנטים (אש, עץ, אדמה, מים, מתכת) נעשית חלוקת האיברים והתהליכים הפיזיולוגיים בגוף על-פי סוג האנרגיה. כל אחד מהאיברים וכל אחת מהפעולות הפיזיולוגיות משתייכים לאחד מחמשת האלמנטים ומקבלים איפיונים של אותו אלמנט. בין כל האיברים והפעולות הפיזיולוגיות ישנם קשרי גומלין ומחלה יכולה להצביע על תקלה בהם. הטיפול בתזונה נכונה ובצמחי מרפא אף הוא מהווה נדבך של עקרון חמשת האלמנטים: כל פריט תזונתי וכל צמח מרפא משתייכים לאחד מהחמישה ולכל אחד תפקיד ויעוד בתיקון התקלות/דיסהרמוניות שבין האלמנטים.

    הקשר של טאי-צ’י לרפואה הסינית

    הטאי-צ’י מהווה ענף ברפואה הסינית ונשען על עקרונותיה, כשמטרת הפעילויות השונות בטאי-צ’י – כמו תנוחות סטטיות, קאטה בתנועה – זהה לאלו של טיפולים חיצוניים כגון דיקור או שיאצו. קאטת טאי-צ’י, אם כן, הינה כלי לטיפול עצמי אקטיבי. מורכבותה של הקאטה, הכוללת מגוון רב של תנוחות ותנועות בהן מופעלים ומטופלים כל חלקי הגוף, תואמת את הגישה ההוליסטית של הרפואה הסינית.

    הקאטה מתבצעת כרצף של תנועות זורמות ורגועות, תוך שמירה מודעת על עקרונות כיציבה נכונה, שיווי משקל, גוף משוחרר ונשימה טבעית. ברמה הפיזיולוגית, היא תורמת לחיזוק  שרירים וגידים ולשחרורם ממתח ומשפרת את גמישות המפרקים. בנוסף, תנועות מסויימות  (תנועות פיתול, עמידות על רגל אחת, ירידות נמוכות) יוצרות עיסוי של האיברים הפנימיים, ובעיקר של הכבד והכליות. הנשימה העמוקה שמתפתחת עם הזמן מגדילה את יכולת תנועת הסרעפת ואת נפחה, ובכך מאפשרת קליטת יותר חמצן. התנועה בקצב אחיד, השחרור ונשימות הבטן העמוקות עוזרים בהזרמת הדם בכלי הדם.

    תרגול הקאטה מגביר זרימת צ’י במרידיאנים ובאיברים הפנימיים, תוך שמירה על איזון בין היין לבין היאנג. בקאטה נעשים אינספור מעברים בין ין ליאנג, שמתבטאים, למשל, בתנועות למעלה (יאנג)/למטה( ין); פנימה (ין)/החוצה (יאנג); פתיחה (יאנג)/סגירה (ין); קדימה (יאנג)/אחורה (ין); וכו’. השינויים בין ין ליאנג והמעברים בינהם הם שיוצרים את האיזון בצ’י. לכל שינוי כיוון של איבר זה או אחר ישנה משמעות שקשורה לחיזוק היין והיאנג – פעם חיזוק היין ופעם חיזוק היאנג. כל תנועה פועלת על מרידיאן אחד או יותר ועל איברי גוף מסויימים, ובביצוע הקאטה כולה יש עבודה על כל אחד ואחד מהם. פתיחת חסימות הן בכלי הדם והן במרידיאנים מבטיחה את תקינות פעולת האיברים הפנימיים והחיצוניים.

    בנוסף, הקאטה פועלת גם ככלי מדיטטיבי – המיקוד פנימה ובתנועות מביא להורדת מתחים, דבר שמשפיע חיובית על גוף ונפש. כיוון שהרפואה הסינית אינה עושה הפרדה בין גוף לנפש, היא רואה באיברים הפנימיים אחראים לא רק על פעולות פיזיולוגיות, אלא גם על רגשות ועל בריאות נפשית. כך, תנועת הקאטה מפעילה את הגוף בצורה נכונה, הצ’י זורם כסדרו ושומר על פעילות תקינה של איברים, ששומרים על נפש מאוזנת.

    הקשרים בין רפואה ללחימה

    תנועות הקאטה לקוחות מתוך טכניקות לחימה סיניות, כאשר צורת התנועה והעקרונות שנמצאים בבסיס הטאי-צ’י כמו יציבה, שחרור ונשימה, לקוחים מתוך הרפואה הסינית. למעשה, לביצוע כל תנועה ותנוחה יש משמעות בשני המישורים, הבריאותי והלחימתי. הן הרפואה והן הלחימה מעוגנות בפילוסופיה הדאואיסטית.

    בראייה כללית, הרפואה והלחימה שתיהן באות לתקן, או לאזן, מצבים של דיסהרמוניה, כאשר השאיפה היא להיות במקום בו אפשר להמנע הן ממצב של חולי והן מצורך בקרב. הרפואה הסינית היא בעיקרה רפואה מונעת, ואמנות הלחימה מכוונת קודם כל להימנע מעימות. ישנה כאן התאמה לעקרון הדאואיסטי של עשייה ללא עשייה (Wei Wu Wei).

    מושג היסוד הן ברפואה והן בלחימה הוא “צ’י”. עבודת המטפל ברפואה מטרתה להביא לזרימה טובה של הצ’י במרידיאנים. כך גם בלחימה, כדי להיות לוחם טוב יש לאמן את הגוף כך שהצ’י יזרום בו כסדרו.

    עקרון ין-יאנג, הניגודים המשלימים, הוא עקרון מרכזי ברפואה וכך גם בלחימה. בלחימה, כשהאחד מתקיף (יאנג), השני יגיב בנסיגה (ין); על נוקשות (יאנג) מגיבים ברכות (ין). כך ברפואה: מצב לא תקין בגוף משמעו חוסר איזון בין ין ליאנג, אם זה עודף או אם זה חוסר של אחד מהם, ועל כן במצב של עודף יאנג הטיפול יהיה ייני, ובמצב של עודף ין הטיפול יהיה יאנגי.

    בגוף קיימות נקודות תורפה שמשמשות הן בלחימה והן ברפואה – נקודות בגוף בהן אפשר לפגוע הן אותן נקודות לאורך המרידיאנים המשמשות בריפוי הסיני. גם תנועות המטפלים ברפואה הסינית – למשל בשיאצו או בטווינא, אם בכף יד פתוחה או באגרוף, אם על-ידי שימוש במרפקים או בברכיים, יכולות להיות אותן תנועות ממש שמבצעים בלחימה. כך, אותן תנועות יכולות לרפא או לפגוע.

    הרפואה והלחימה שתיהן מדגישות את חשיבות הנפש. ברפואה לכוחות הנפש יש חשיבות בתהליך הריפוי, וחוסר איזונם משפיע לרעה על הגוף. לוחם טוב צריך שיהיה בעל נפש רגועה וחזקה. וכן: העיסוק ברפואה כמו גם העיסוק בלחימה דורשים ומאפשרים פיתוח אישיותי, וכדי להיות מטפל טוב או לוחם טוב יש לחתור להעלות את הרמה האישיותית.

    שלושת האוצרות ואלכימיה טאואיסטית

    אלכימיה טאואיסטית, היווצרות הקוסמוס, ין ויאנג, והיפוך התהליך על ידי מדיטציה:
    אלכימיה סינית בת כ-2000 שנה.
    היא מתפצלת לשני ענפים מרכזיים: וואידאן – אלכימיה חיצונית וניידאן – אלכימיה פנימית.
    – בוואידאן מערבבים חומרים ויוצרים שיקויים פיזיים; בניידן משתמשים ליצירת שיקויים פנימיים בחומרים שבקוסמוס ובתוך האדם.
    המטרה העיקרית של השיקויים בניידן נקראת ג׳ינדאן – השיקוי הזהוב – עלייה במהות הפנימית מעל הטבע המשתנה של היקום (אני מבין את זה בתור סוג של אלוהות, לצאת החוצה מגבולות הטבע של היקום).
    האלכימיה הסינית נקראת גם ״דרך השיקוי הזהוב״ – jindan zhi dao
    מטרת האלכימיה היא להפוך את תהליך היצירה: מחוסר הקיום (wu) לאחדות (yi) לדואליות (yin and yang) ולריבוי (wanwu); השגה של חיי נצח וגישה למתחם השמיימי; ריפוי והגנה משדים וסכנות.
    הכתבים העתיקים מתייחסים לגוף האדם ככלי המארח מגוון של אלים המייצגים את העקרונות של הקוסמוס כגון ין ויאנג. בין השאר האלים מתפעלים את הגוף והאיזון בתפקודו ויש לתחזק אותם ולדאוג להזנתם. הישות הפנימית ביותר היא Chizi ״הילד האדום״, היושב בבטן ומייצג את האני האמיתי, העובר הפנימי.
    על מנת להזינו יש לדאוג להזרמת ״תמצית צהובה״ (מתחבר לירח ולין) ו״נשימה אדומה״ (מתחבר לשמש וליאנג).
    הדאו מתחיל לראשונה כאחדות – Unity – ממנה נוצר הקוסמוס. בתחילת הקוסמוס היו Qian ו- Kun (בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ – קיאן מייצג את השמיים והיאנג, קון את הארץ והין). ברגע שנוצר היקום קיאן נתן מהיאנג שלו לקון ונוצר משהו חדש בשם Kan, וקון נתן מהין שלו לקיאן ונוצר משהו חדש בשם Li. קאן ולי מחליפים בעצם את ההוויות הראשוניות ובכל אחד מהם יש גם ין וגם יאנג.
    kan מקושר עם הירח, Li עם השמש.
    לאחר היצירה של הקוסמוס נוצרים חמשת היסודות (המשך הבריאה) – wuxing שהם: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים. חמשת היסודות נוצרים בחלוקה של המהות לין ויאנג: מים ואש הם ין ויאנג של אחרי המצב השמיימי; עץ ומתכת הם ין ויאנג של לפני המצב השמיימי. החמישי – אדמה – מכיל גם יאנג וגם ין, הוא המקור של ארבעת האחרים ומייצג את ההאחדה של היסודות.
    על פי תאורית ה- Niedan, ה״שיקוי הזהוב״ הוא העתק זהה של האדם, שנוצר במצב המהות הריק, בו אין גבולות או יחסיות. נחשב כאילו הוא קיים בכל אחד מאיתנו.
    המטרה של נידן היא ההחזרה של המרכיבים המקוריים של המהות: התמצית (Jing), הנשימה (אנרגיה, Qi) והרוח (Shen).
    על פי תורת הדאו-דה-ג׳ינג – מהדאו (המהות של הכל) נוצרה האחדות (האחד), מהאחדות נוצרו ין ויאנג (השניים), ין ויאנג יצרו משהו שלישי (השלישי) ומהם נוצר הכל (עשרת אלפי הדברים).
    בנידן מבצעים את התהליך ההפוך – מזקקים את התמצית (Jing) שהופכת לאנרגיה (צ׳י), מזקקים את האנרגיה שהופכת לרוח (שן), ומזקקים את הרוח כדי לחזור לריק (המצב הראשוני לפני הבריאה).
    חומרי הבסיס של נידן הם שלושת האוצרות (Sanbao) – תמצית (Jing), נשימה (אנרגיה, Qi), ורוח (Shen). הם מיוצגים על ידי שלושה עיגולים חופפים.
    בזמן של היצירה – שן מייצג את היצירה מדאו של הדברים שאינם חומריים; ג׳ינג את היצירה של דברים חומריים; צ׳י מחזיק את הקוסמוס החלל והזמן.
    בעולם החומרי של אחרי היצירה – שן הוא התודעה, צ׳י הוא הנשימה והאנרגיה וג׳ינג הוא התמצית – הזרע של הגבר ודם המחזור של האישה.
    בתהליך הנידן נוצר ״השיקוי הזהוב״ בשלושה שלבים העוברים בשלושת מרכזי הדנטיאן (Dantian).
    השלב המקדים הוא השלמת מלאי הג׳ינג, צ׳י ושן שישמשו בשלבים הבאים. למשל באומנות הצ׳י-קונג העכשווית.
    מרכז ה- Jing בגוף הוא בדנטיאן התחתון, באזור הטבור. הג׳ינג איתו אנו נולדים מתבזבז בכל רגע.
    בתהליך של מדיטציה ועצירת זרם המחשבה, מתקבל מצב של שלווה בו הנשימה הופכת לנשימה עוברית, ותוך כדי התהליך ניתן להפוך את תהליך ״בזבוז״ הג׳ינג ולרכז את התמצית בדנטיין התחתון, כך יוצרים את השיקוי.
    השלב הראשון בתהליך הוא יצירת צ׳י מהג׳ין שנאסף. הצ׳י מועבר לדנטיין שמעליו – מרכז הצ׳י (הנשימה, האנרגיה) הממוקם באזור הלב (שנקרא גם ״השדה הצהוב״, ״ארמון הארגמן״ ו״האישה המסתורית״) ומוזן שם.
    בשלב השני יוצרים שן מצ׳י. בסוף השלב הזה הג׳ינג, צ׳י ושן מתאחדים ומועברים אל הדנטיין השלישי הממוקם במוח.
    המעבר של השיקוי אליו והזיקוק שלו מהווים את השלב האחרון בתהליך, שבסופו מגיעים למצב של ״חוסר קיימות״, בעצם חזרה לדאו