פילוסופיה ואמנות לחימה

דאואיזם

דאואיזם הינה תורה פילוסופית שנוצרה בסין בסביבות המאה ה-5 לפנה”ס. את יסודה מייחסים ללאו-צה (“החכם הזקן”), המזוהה בקאנון הסיני כמחברו של ה”דאו דה ג’ינג” (ספר הדרך והסגולה). ספר נוסף חשוב, אשר אף הוא נכלל בקאנון הדאואיסטי, הינו ה”צ’ואנג צה”, שמיוחס לפילוסוף בעל אותו שם, אשר חי במאה ה-4 לפנה”ס. עם השנים התפתח לצד הפילוסופיה הדאואיסטית גם פן דתי.

מקור השם הוא במושג “דאו”, שהמונח העברי הקרוב ביותר אליו הוא: “הדרך”. כמו מונחים סיניים אחרים משמעותו מעורפלת ועמוקה והוא אינו ניתן להגדרה. על פי הדאואיזם, שימוש בהגדרות ובמושגים עלול לגרום להתקבעות ולהתרחקות מהדברים האמיתיים, הדברים כפי שהם. על כן, יש לחיות תוך הקשבה והתבוננות ולזרום עם היקום ועם התנועה שקיימת בו באופן תמידי, לחיות ללא מאמץ ולהתאים עצמנו לעולם, ולא להיפך.

“דרך שאינו אלא דרך
אינו דרך הקבוע;
שם שאינו אלא שם
אינו שם הקבוע.”     (ספר הדאו, 1)

בתפיסת הדאואיזם היקום מתנהל מעצמו על-פי חוקיות קבועה וטבעית, ללא ישות עליונה מפקחת – “רשת ללא טווה”. הטבע על מגוון תופעותיו, וכך אף האדם, הינם חלק מסדר זה, מ”הדרך”, ה”דאו”. הדאו הוא ביטוי לאיזון ולהרמוניה שמתקיימים ביקום ונשמרים באמצעות דינמיקה בלתי פוסקת של שני כוחות מנוגדים המשלימים זה את זה ואשר קיום האחד מותנה ומושפע מקיום השני – “ין ויאנג”. הין והיאנג נוצרו מהוו-צ’י, המצב הראשוני (Wu Chi – סמלו: עיגול ריק), שתרגומו: “ללא ציר – ללא סיבה”. דינמיקה אינסופית זו מתבטאת בעקרון התמורה: הכל נמצא בתנועה ובשינוי כל הזמן. מושג נוסף בדאואיזם הוא ה”ווי-וו-ווי”, העשייה-ללא-עשייה (Wei Wu Wei), שכוונתו עשייה שאינה מפריעה למהלך הטבעי של הדברים, שנמצאת בתיאום עם מהלך זה.

ישנם הרבה פרדוקסים בדאואיזם. בהיותו מה שהוא, אין בו קודקס מצוות על פיו יש להתנהל. אולם יש בכתבים התייחסות להתנהגות הולמת, בהתאמה עם פעולת הדאו ביקום, ולמרות שיש הרואים בו כאילו אינו נוקט בעמדות מוסריות, כאילו הוא נייטרלי – יש לו מערכת ערכים.

בדאואיזם אין מטרה, ישנה דרך. בה מתמקדים. הצבת מטרה אליבא ד’דאואיזם הינה טעות.

זן ומדיטציה

זן – “צ’אן” בסינית – הוא ענף בבודהיזם, שצמח ישירות מזרם הבודהיזם מאהיינה (Mahayana) ההודי ואשר התפתח בסין. נהוג ליחס את יסודו לנזיר הודי בודהיסטי בשם בודהידהארמה, בן המאה ה-6 לספירה, אשר הגיע לסין למטרת לימודים ועל-פי האגדה יסד גם את מנזר שאולין, לצורך אימוני מדיטציה. הצ’אן בודהיזם הושפע במידה רבה מהדאואיזם הסיני, שצץ אף הוא באותה תקופה, והדבר ניכר בעיקר ברעיונות השוללים את חשיבות המלים והתאוריות והמעלים על נס את אי ההתערבות ואי העשייה. מסין התפשט הצ’אן לארצות שכנות, כמו קוריאה, וייטנאם ויפן, אליה הגיע סביב המאה ה-13 ונתקרא “זן”, המונח הידוע יותר בעולם.

מטרת הזן היא להביא ל”עוררות התודעה”. ההבנה, או התודעה הערה, היא אינטואיטיבית ואינה קשורה ללימוד יסודי ומסודר דווקא. כדי להגיע לעוררות יש לקיים דרך חיים של עבודה, צניעות, אימון, ובעיקר – מדיטציה.

מדיטציה הינה מצב של המחשבה והיא ניתנת לתירגול בצורות רבות – אם בישיבה תוך שינון מנטרה או תוך התרכזות בנשימה; אם בעבודות יומיומיות כטאטוא וכשטיפת כלים; אם על-ידי עיסוק באמנות כגון קליגרפיה; אם בטקסים, כמו טקס התה; אם בתירגול קאטת טאי-צ’י. מדיטציה היא נסיון להביא את המחשבה ואת הגוף לאותו מקום באותו זמן, או להביא את המחשבה שלנו ואת הנושא שבו אנחנו רוצים להתמקד לאותו מקום באותו זמן. מאחר והמחשבה זורמת בלי הפסק לכיוונים שונים במודע ובתת מודע, לא קל לרכז הכל לדבר אחד. הדרך החיובית לעשות זאת היא לא לגרש את המחשבות שאין רוצים בהן, אלא פשוט לנסות להתרכז בדבר בו מחליטים להתרכז. מדיטציה מגבירה מודעות ויוצרת רמה מסויימת של שליטה במחשבה, שמאפשרת לראות מצבים בצורה יותר ברורה ורגועה. היא עשויה לאפשר מידה מסויימת של שליטה עצמית. שליטה במחשבה יכולה לאפשר שליטה מסויימת ברגשות, דבר שיכול להוביל בעת הצורך לפתרון מצבים בעזרת השכל ולא על-ידי אינסטינקטים רגשיים. אין הכוונה להיות חסר רגשות או להתעלם מרגשות. פיתוח המחשבה, יכולת הריכוז והמודעות החוצה ופנימה מאפשרים ללמוד בצורה יותר נכונה ומעמיקה.

הזן גורס שישנם שלושה שלבים בהתפתחות: 1) שלב המדיטציה; 2) שלב ניצוץ רגעי של הארה (“סאטורי” ביפנית); ו-3) שלב הארה (עוררות) סופי. יש אסכולות שגורסות הדרגתיות ושלבים בדרך להגיע להארה; ויש אסכולות הרואות בהדרגתיות סתירה פנימית – אם אין אחיזה בשום דבר, אין גם משקעים ואיסוף של הבנות שמביאים בסופו של דבר להבנה האולטימטיבית. ההארה, לפי אלה האחרונות, קורית בפתאומיות.

בזן ישנן דרכים שונות להגיע לעוררות תודעתית. אחת מהן היא דרך הקואן: המורה מציג שאלה לפני התלמיד, ועל התלמיד להציג מיידית את התשובה הנכונה. השאלה תמיד תשמע פרדוקסאלית או חסרת משמעות, או אף פרובוקטיבית, והתשובה הנכונה תכיל בתוכה שינוי תודעתי.

דאואיזם, זן וטאי-צ’י

תחילת דרכו של הטאי-צ’י היתה כטכניקת לחימה, אחת מני רבות שהתפתחו בסין לפני מאות שנים. את אופיו היחודי הוא קיבל מאוחר יותר על-ידי התאמתו לעקרונות הפילוסופיה הדאואיסטית. במסורת הסינית המצאתו מיוחסת לצ’אנג סאן-פנג, שהיה נזיר דאואיסטי.

בטאי-צ’י באים לידי ביטוי עקרונות ומושגים דאואיסטיים, ואפשר לומר ששורשיו נטועים בדאואיזם. בהתאמה עם עקרון התמורה בדאואיזם, התנועה בטאי-צ’י אינה עוצרת לרגע ויש בה שינוי כל הזמן ומעבר תמידי בין ריק למלא, בין “ין” ל”יאנג”. בכל תנועה ותנועה אפשר למצוא יחסי גומלין בין היין ליאנג – אם בהעברת משקל בין הרגליים, אם בשינויים בתנועת הידיים ובגובה, שינויים בכיוונים, פתיחה וסגירה. התנועה עצמה מבוצעת לאט וברוגע, תוך שמירה על גוף משוחרר ממתח, על יציבה נכונה ונטולת מאמץ וכן על שיווי משקל – בהתאמה עם עקרונות הדאואיזם, המדברים על איזון והרמוניה, על זרימה עם ה”דאו”. עקרון ה-Wei Wu Wei, העשייה-ללא-עשייה, בא לידי ביטוי בחוסר המאמץ: להניח לדברים שייעשו בהתאמה עם הדאו, התמזגות עם תנועה שקיימת כל הזמן ביקום. צ’י וג’ינג נתפסים בדאואיזם כמקורות האנרגיה בקוסמוס. כך גם בטאי-צ’י.

טאי-צ’י מהווה צורה של זן בהיותו כלי לתרגול מדיטטיבי. מדיטציה נמנית על העקרונות שבבסיס הטאי-צ’י: כשעושים קאטה ממקדים את המחשבה באחד או בכמה מעקרונות אלה –  שחרור, יציבה, דיוק התנוחה/התנועה, נשימה, מרכז (tan tien) ועוד, בכל רגע בו נמצאים. ניתן גם להתמקד בדברים חיצוניים, כמו תאום התנועה עם תנועת המורה, או עם תנועת כל הקבוצה. בעבודה בזוגות אפשר לנסות להתרכז בעקרון מסויים על אף הלחץ שמפעילה נוכחות בן-הזוג או היריב בקרב, מה שמהווה אתגר נוסף.

קואן ידוע בזן אומר: “בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע – הראה לי את פניך המקוריות לפני היוולד אביך ואמך”. דהיינו: הראה לי את טבעך האמיתי לפני שהוא התכסה במסך של דעות, תיאוריות, מושגים וכו’. בדומה לרמה המעשית של מדיטציה שקשורה בלימוד ובתרגול של אמנות הלחימה, גם העיסוק בטאי-צ’י מתמקד בהורדת דברים מיותרים והשארת דבר אחד בלבד: הגרעין האמיתי שלנו.

קונפוציאניזם

זוהי הפילוסופיה/הדת המרכזית בסין, שנוצרה על-ידי קונג-פו-צה (“החכם קונג”, ובמערב: קונפוציוס) לפני כ-2,500 שנה, המאופיינת כתורת מוסר וכתורה מדינית. בסין המסורתית היא היוותה בסיס אידיאולוגי לממשל ועד היום יש לה השפעה רבה על התרבות. תורתו של קונפוציוס נרשמה על-ידי תלמידיו לאחר מותו בספר שנקרא “מאמרות” (Lun Yu) והינו אסופת ציטוטים מפיו של קונפוציוס. התורה נקראה “אסכולת המלומדים” כיוון שהיא שמה דגש על לימוד מתמיד ועל ידע. בימי שושלת האן הפך הקיסר את עקרונות אסכולה זו לתורת המדינה, זו שעל פיה מנהלים אותה ומחנכים את העם.

הלימוד הקונפוציאני כולל שורה של טקסים וכללי התנהגות ונימוסים רשמיים, המכוונים לשמירה קפדנית ומדוקדקת על “ההרמוניה החברתית” ושעוברים מדור לדור. דגש רב מושם על פרטים – ישנה דרך נכונה לעשות כל דבר ודבר, עד לרמה של התנהלות טקסית של ממש. התכלית היא להגיע לשלמות מוסרית ורוחנית, כאשר העקרון המנחה הוא, ברוח היהדות: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”. קיים דגש על היררכייה, ששמתחילה בתא המשפחתי, שהוא המסגרת החינוכית העיקרית. הרעיון מאחורי הדברים הוא, שאם יש סדר וכל אחד יודע את מקומו ואת תפקידיו וחובותיו, הדברים מתנהלים באופן יציב ומסודר. לשלמות רוחנית מגיעים דרך מילוי חובות משפחתיים וחברתיים ואין לפרוש מהחברה, כפי שמקובל בדתות אחרות. הדגש המושם על לימוד ועל השכלה לצד קיום מצוות – מזכיר מאוד את היהדות.

“איש המעלה” (ג’ון-דזה) הוא מונח מפתח בתורה הקונפוציאנית, וזהו היעד אליו חותרים בקיומה. איש המעלה הוא אדם שהפנים את עקרונות התורה ודבק בכללי הטקס (הבעת כבוד כלפי החכמים הקדמונים). הוא יודע את מקומו בחברה ומכפיף עצמו לסדר בה, הוא מוסרי, בעל שכל ישר, מכבד את הוריו, פועל על פי תחושת צדק, צייתן ונאמן, משכיל ורחב אופקים, חותר למצויינות, אדם המשקיע בטיפוח רוחני של עצמו למטרת שירות לכלל החברה – שזהו יעודו.

התורה הקונפוציאנית מקדשת את המשמעת ואת הלימוד המתמיד. לשים את הכלל לפני היחיד, לשאול מהו תפקידי ומהי חובתי.

קונפוציאניזם, קונג-פו, בית ספר מסורתי

להגיע לרמה גבוהה בטאי-צ’י משמע להגיע לרמת קונג-פו, או אמנות הלחימה. אמנות לחימה לא במשמעות אותה נהוג ליחס למונח – עיסוק בטכניקות להגנה ולהתקפה – אלא במובן של התפתחות וטיפוח עצמי. ברמה הבסיסית-נמוכה  עוסקים בעיקר בתנועות והמתרגל מכוון לליטוש האמנות. ברמה גבוהה יותר חל היפוך, והאמנות היא המלטשת את המתרגל, כלומר, העיסוק עובר מהתנועה אל האדם עצמו. מתרגל טאי-צ’י הבוחר ללכת בדרך אמנות הלחימה למעשה בוחר בדרכו של “איש המעלה” הקונפוציאני: הוא מקיים כללים ויודע את מקומו, מקבל ידע שהועבר מן העבר ודואג לשמור עליו, עובד על תיקון מידותיו ומשקיע בטיפוחו העצמי, משרת את הסביבה ועסוק בלימוד.

כך שלימוד והתפתחות הם עניינם הן של איש המעלה והן של אמן לחימה. מיאמוטו מוסאשי, אמן הלחימה הנודע בן המאה ה-16, כתב בספרו “ספר חמש הטבעות”: “דע את כל המקצועות”, דהיינו: אמן לחימה יכול תיאורטית לדעת כל דבר, כיוון שהוא מסוגל לזהות את העקרונות של כל דבר וכל תנועה ומשם להתפתח לבד. כשהרמה עולה – הרזולוציה עולה והתמונה הופכת חדה וברורה יותר, מתחיל תהליך של לימוד עצמי ופחות ופחות נזקקים למורה. תלמיד שמגיע לשלב הזה בדרך כלל מתעוררת ועולה אצלו התייחסות לסביבה הקרובה והרחוקה יותר, לכדור הארץ כולו, ליקום. בדרך כלשהי עניין זה משנה את האדם, את התנהגותו, את התייחסותו לדברים. סוג מסויים של אנשים שפונה לדת – יעשה זאת בשלב הזה, ואמני לחימה שהגיעו לדרגה גבוהה כולם הגיעו אל הדת (כמו: אואשיבה – מייסד אייקידו; וונג שו צ’ין – מייסד שיטת בית הספר שלנו), או, לחילופין, לעיסוק ברפואה, בטיפול.

אמנות לחימה עוסקת בהגדלת המידות ואיכות האמנות תלויה באיכות האמן. בשלב זה, שלב הקונג-פו, העבודה החשובה היא על אישיותו של התלמיד והטיפול באדם עצמו נעשה בעזרת מורה, שלא ניתן בלעדיו. בלימוד טאי-צ’י, ככל שמדייקים בתנועות – עולה ההבנה; הבנה שקורית מעלה את הדיוק, שבתורו מעלה את ההבנה, וכך הלאה ללא סוף. באותו אופן, לחיצות המופעלות על תלמיד נדרשות לשם תיקון מידותיו, ממש כשם שעושה דיוק בתנועות. אם לא לוחצים, לא עולים ברמה.

בית ספר מסורתי לאמנות לחימה מציב לעצמו יעד ללמד את האמנות כפי שלימדוה פעם, בזמנים בהם העיסוק באמנות לחימה היה עניין של חיים ומוות, וכדי ללמד תלמידים לשרוד היה צורך לעבוד לא רק על הטכניקות שלהם, כי אם גם על אופיים. בניגוד לגישות של בתי ספר מודרניים-מסחריים, בתי ספר מסורתיים לאמנויות לחימה חייבים להעמיד קשיים בפני אנשים שרוצים להתקבל בם כתלמידים. גישתם היא כי חיזור אחרי התלמיד יזיק לו, כיוון שהוא ימנע ממנו להתאמץ. יש לדחות תלמידים כדי להעלות בם את הרצון ואת הדחף ללמוד, להערים עליהם קשיים בדרך בכוונה לחזקם. ממש כשם שבהרמת משקולות בחדר כושר מחזקים את השריר על-ידי כך שיוצרים לו התנגדות. התגברות על מכשולים הן פיזיים והן מנטליים גורמת לעלייה ברמת המודעות ובעקבותיה – ברמת האמנות.

הרמב”ם, בפתיחה לספרו “מורה נבוכים”, מתאר את תלמידו הנבחר בדברים אלה:

בהיות שאתה, התלמיד היקר… כאשר עמדת לפני ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי, גדלה מעלתך בעיני לעוצם להיטותך ללמודים… ואמרתי ושמא תשוקתו גדולה מהשגתו… וכאשר הסדרת לפני מה שכבר למדת ממלאכת ההגיון, נקשרה תקוותי בך, וראיתיך ראוי לגלות לך סודות ספרי הנבואה, עד שתדע מהם מה שראוי שידעוהו השלמים.

והחילותי לרמוז לך רמזים ולהעיר לך הערות, וראיתי שאתה דורש ממני עוד ועוד, ואילצתני לבאר לך דברים מן העניינים האלוהיים… והאם אותם הדרכים הוכחתים, ואם לאו מאיזו אומנות הם… והחלו בלבך היסוסים… ולא חדלתי לדחותך מכך ולצוות עליך לקחת את הדברים בהדרגה. מטרתי שיושג לך האמת בדרכיו, לא שיבוא הנכון בדרך מקרה. ולא נמנעתי בעתות פגישותינו, כאשר נזכר פסוק או לשון מלשונות חכמים שיש בו הערה על עניין מופלא – מלבאר לך אותו. וכאשר גזר ה’ על הפרידה, ופנית לאשר פנית, עוררו בי אותם הפגישות יוזמה שכבר שככה בי, ועוררני העדרך לחבור מאמר זה אשר חיברתיו לך ולדומיך – ומעטים הם!

תלמיד בבית ספר מסורתי צריך לקבל עליו כללים ולהתמודד עם מבחנים שהמורה מעמיד בפניו. כללי בית הספר כוללים לבוש, עמידה בלוח זמנים והגעה סדירה לשיעורים, אימונים אישיים ותרומה למקום האימון, למורה ולתלמידים האחרים. מבחנים בהם עליו לעמוד כוללים חשיפתו לתכונות פגומות בו, הפניית תשומת לבו להתנהגויות לא נאותות להן אין הוא מודע, דרישה ממנו לשרת את המורה ואת מקום האימון – עליו להנמיך ולהכפיף את עצמו, להתרוקן מתפיסותיו ומדעותיו, כדי לפנות מקום ולאפשר את הלימוד.

טעם חרבו של בנזו
מטאג’ורו יאגיו היה בנו של סייפן מפורסם. אביו נתרשם מהשגיו הבינוניים של בנו, שאין הוא עתיד להיות גאון הסיף, ועל כן זנחו.
הלך מטאג’ורו אל הר פוטארא ושם גילה את עקבותיו של הסייפן המפורסם באנזו. אבל באנזו אישר את שיפוטו של האב: “מבקש אתה ללמוד את תורת הסיף בהדרכתי?” שאל בנאזו. “אין אתה מסוגל למלא את הדרישות”.
“אבל אם אעבוד קשה, כמה שנים ידרשו ממני עד שאתמחה?” עמד הצעיר על שלו.
השיב לו באנזו, “כל שנות חייך שנותרו לך”.
“לא אוכל לחכות הרבה כל כך”, הסביר מאטאג’ורו. “נכון אני לשאת בכל עבודת פרך, אם אך תלמדני. אם אשתעבד לך ואהיה עבדך הנאמן, כמה זמן עשוי הדבר להימשך?”
נתרכך באנזו ואמר, “אולי עשר שנים”.
“אבי מזקין והולך, ועד מהרה אצטרך לטפל בו.” המשיך מטאג’ורו. “אם אעבוד במרץ רב ביותר, כמה זמן ידרש ממני?”
אמר באנזו, “אולי שלושים שנה”.
שאל מטאג’ורו, “מדוע? בתחילה אומר אתה עשר, ועכשיו שלושים שנה. נכון אני לכל פרך וסבל למען התמחות באמנות זו בזמן הקצר ביותר!”
“אם כך”, אמר באנזו, תצטרך להישאר עמי שבעים שנה. אדם הנחפז כמוך לחזות בתוצאות אינו לומד מהר, בדרך כלל.”
משנתחוור לו סוף סוף, לצעיר, שמוכיחים אותו על קוצר רוחו, הכריז ואמר, “טוב מאוד, מסכים אני.”
נצטווה מטאג’ורו לא לדבר לעולם על סיף ואף לא לגעת בחרב. הוא בישל לאדונו, הדיח את הכלים, הציע לו את מיטתו, כיבד את החצר, טיפל בגינה, וכל זאת בלי דבר דבר על אודות סיוף.
שלוש שנים חלפו, ועדיין היה מטאג’ורו מפרך גופו בעבודה. חושב היה על עתידו ומיצר. הרי לא התחיל אפילו ללמוד את האמנות לה הקדיש חייו.
אבל יום אחד זחל באנזו מאחוריו וחלק לו מהלומה איומה בחרב של עץ.
למחרת אותו יום, כשהיה מטאג’ורו מבשל אורז, שוב עט עליו באנזו פתאום.
ומאז היה על מטאג’ורו להגן על עצמו יומם ולילה בפני חבטות בלתי צפויות. אף רגע אחד לא חלף, לא ביום ולא בלילה, בו לא היתה דעתו נתונה לטעם חרבו של באנזו.
הוא למד כה מהר עד שחיוכים עלו בפני רבו. מטאג’ורו היה לסייף הטוב ביותר בארץ.          (חכמת זן, 91)