טאי צ’י – יישומי לחימה

צ’ין-נה (Chin Na) הינה אומנות לחימה, מן הקדומות באמנויות הלחימה שהתפתחו בסין. פירוש המושג הוא: “צ’ין” = אחיזה, לכידה; “נה” = נעילה, שליטה; “צ’ין-נה” = אמנות העושה שימוש בתפיסה ובבריחים, או: אמנות האחיזה והשליטה. כאומנות לחימה הצ’ין-נה בדרך כלל אינה עומדת בפני עצמה, אלא מהווה חלק מסגנונות קונג-פו שונים. ככזו, היא ניתנת לתרגול בכמה אופנים ושיטות, החל בסגנון נוקשה כצ’ין-נה של שאולין, וכלה בסגנון רך, כצ’ין-נה של טאי-צ’י.

פיתוח הצ’ין-נה מיוחס לגנרל יואה-פיי, מתקופת שושלת סונג (960-1279), שלימד את חייליו טכניקות לחימה על בסיס שיטות שהתפתחו לאורך מאות שנים במנזר שאולין. באופן כללי, השיטות שיצאו ממנזר שאולין נחלקו לכאלה ששמו דגש בעיקר על שיפור טכניקות – שיטות חיצוניות, וכאלה ששמו דגש קודם כל על פיתוח כוח פנימי – שיטות פנימיות. שינג-אי צ’ואן, שאף היא מיוחסת ליואה-פיי, מוצאה משיטות פנימיות. הסברה היא, שהצ’ין-נה פותחה על-ידי יואה פיי מתוך סגנון “טופר העיט” (Eagle Claw) אותו הוא יצר, שנמנה על האמנויות החיצוניות.

הצ’ין-נה המתורגלת כיום כחלק משיטות טאי-צ’י היא באופייה אמנות לחימה מעשית הנמנית על משפחת אמנויות הלחימה הפנימיות, לצד טאי-צ’י, שינג-אי ופה-קואה. אמנויות לחימה פנימיות גורסות, בין שאר הדברים, שלוחם אמיתי הוא שמכתיב את המציאות לסביבתו ולא הסביבה מכתיבה את המציאות ללוחם.
צ’ין-נה של טאי-צ’י מושתתת, כמו הטאי-צ’י, על עקרונות בריאותיים ופילוסופיים לצד אלו הלחימתיים. כמו בתרגול קאטת טאי-צ’י, גם תרגול טכניקות לחימה בזוגות המתבצע בצ’ין-נה משפיע ישירות על בריאותו של המתרגל בדרך של מתיחת המרידיאנים (ערוצי האנרגיה, צ’י) ופתיחת חסימות לאורכם כדי להביא לזרימה אופטימלית של הצ’י, וכן על-ידי עיסוי איברים פנימיים.

התרגול, המתנהל ברכות ובשחרור תוך שמירה על תאום התנועות בין שני בני הזוג, מביא לידי ביטוי את הפילוסופיה הדאואיסטית לפיה היקום מופעל על-ידי שני כוחות קוטביים – ין ויאנג – המשלימים זה את זה בשמרם על איזון ועל הרמוניה. בהתאמה עם עקרונות פילוסופיים אלה, הצ’ין-נה מלמדת פתרון בעיות בדרך המכוונת לגרימת מינימום נזקים. “אמנות האחיזה והשליטה” משמע להגיב לתוקפנות לא בכוח, כפי שבדרך כלל מלמדות אמנויות לחימה חיצוניות, אלא להיפך, על-ידי הרגעתה, וככל האפשר ללא פגיעה בתוקף. לוחם הצ’ין-נה שנתקל בהתקפה מילולית, נפשית או פיזית, תגובתו תהא לאחוז בתוקף ולשלוט בסיטואציה דרך ניטרולו של התוקף ופירוק תוקפנותו. הוא לא יחפש לנצח בקרב, אלא יראה בתוקף אדם עם בעיות לו ניתן לעזור, בו ניתן לטפל ואף להביא לריפויו.

במהלך האימון מבוצעות טכניקות לחימה שונות, כגון: בריחים על כף היד, על המרפקים, על האצבעות וכו’. כיוון שבצ’ינה של טאי צ’י המגמה היא לאחוז ולשלוט במינימום מאמץ תוך שמירה על שלומו של בן הזוג, השליטה באמצעות אחיזה באוזניים או בעפעפיים, לדוגמה, עדיפה על שליטה באמצעות בריח קשה ומכאיב, כמו בריח על המרפק. הצ’ין-נה כוללת גם הטלות וריתוקים על הקרקע, שהן טכניקות המתורגלות רבות באומנויות כגון ג’יוג’יטסו, שככל הנראה צמחו מתוך הצ’ין-נה. לימוד צ’ין-נה כולל גם הכרת נקודות לחיצה, שמהוות צמתי מפגש של מספר מרידיאנים. לחיצה על נקודות אלה יכולה מחד לעזור בריפוי, בדומה לשיטות הריפוי המזרחיות (שיאצו, דיקור), ומאידך, כשהיא מופעלת בדרך מסויימת, עלולה לגרום לנזקים.

הצ’ין-נה, כמו שאר אומנויות הלחימה המסורתיות, מבוססת על קאטה, כלומר, תבנית של תנועות ידועות מראש. אחד מתפקידיה של הקאטה הוא להביא למצב של תשומת לב וערנות לכל פרט, ובכך להעלות את רמת המודעות. מה שהופך את הצ’ין-נה לאמנות לחימה שלמה וגבוהה היא העובדה שמעבר לטכניקות, היא מחפשת שליטה על-ידי נוכחות ומחשבה. לאור זאת, אמנות הלחימה צ’ין-נה מיועדת בעיקר לאנשים בעלי בגרות נפשית, עם רצון ומחוייבות ללמוד.